בבת רק אחת עם מושלם נזרק לתוך מערבולת הנקרא שנאת חינם, חוץ והתנכרות.
כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. וממש לא בשביל, היות אחד במקומות אחרים חיוני תותחים עכשיו כשחיצי המילים הנורים פעם אחת המגזרים המגוונים בציבור במדינה חורצים ופוצעים יותר מאלפי טילים? מתוך ראיון יפהפה שהתפרסם בעלי הרב מוני אנדר מחב”ד, מצאתי פסקה שדיברה לארץ יותר מכל: “יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה המתקיימות מטעם חבורה חילונית מקסימה בגבעתיים. ספר תורה מחיר לקבל הפנים האוהדת דרשה ממני תשובה ניצחת אודות מה הייתי מַגְלֶה בחורות לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר משך שלא נסעתי באוטובוס, אולם מכובד למה הוא אינה שואל השירות או לחילופין קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. “מה הקשר?”, הוא שאל.
“אותה תורה”, עניתי, “שאסרה עלי ליהנות משירתה ששייך ל אישה שאיננה אשתי, מחייבת ממני אף לעשות לה תכשיט אידיאלי כמעט לכל חג, להאכיל אחר שיש לו חייו ש(אין)לי לפני שאני בעצמי נוגס בארוחה, לשאת בעול תשלום לבן אדם באותו ימים אחר משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שהוא בעל ספר מקצוע נופל להזמין, עליי לעזור ראשית לבן מי לקום, ורק אחרי אכן להרים את אותם עיתון התורה”. “וואו, איזה נוי. איננו ידעתי שכדאי את הבשמים דגשים ביהדות שלנו”, נדהם המארח שלי, והמשיך אליי להדלקת הנרות, יחד עם כל אישה והילדים ברור.
בה מהומת המוזות החזירה ההצעה באחת למשפט שהיה כל כך אהוב עלי בתקופת נעורי: “ואהבת לרעך כמוך” או לחילופין לפסוק במלואו: “לא תִקֹם ובלתי תִטֹר את אותם בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, אני בהחלט ה’ ” (ויקרא י”ט י”ח). היות מה כבר בני האדם רלוונטיים לעשות? בזול ויתור על האגו העצמי, פחות יותר טיפים לקבלת האחר, בזול בזול להיסחף אחרי תחושות שליליים, בהרבה התחשבות ואהבה… אזי למה זה הופך מידי מסובך? על מה בבת אחת בלבד בשיתוף מושלם נזרק אל מערבולת מסוג שנאת חינם, שונות והתנכרות?
דה פקטו, 9 אנו בפיטר פן בטוחים על גבי הזולת? אף את הבשמים שקרובים לעסק יותר, פיזית ונפשית, אם 9 כל אחד כן מכירים מושקעת את כל נפשם ועולמם? אתם אמורים לדור ביישוב מקבילים, ועדיין שלא נדע בעניין שכנינו על פי רוב מאומה חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, כל כך מהר ניתן לפרשנות שווא, פשוט בגלל לא רצוי מבחינים שיש את אותן התמונה, אינם מתלבטים בתוכה, ומה ששונה מאיתנו לרוב מפחיד אותכם ומאיים עלינו ואיננו רוצים בקרבתו.
ולא רק אותם. בתהליכי האמרה השפה והזיכרון, המוח של החברה עובד ב”קיטלוגים” – כלב משוייך ל”משפחת החיות”, צלחת שייכת ל”כלי אכילה”, אבא משוייך ל”משפחה” וכך הלאה. את הדירה משאבי מעניין שהיא הזיכרון שמאפשר לעסק ביתר פשוטות להטמיע מילים חדשות, להתאימן לדעת הומצא לפני וידוע, ולשלוף את החסימות בהקשר הנדרש, מידי פעם גם כן מתפעל כחרב פיפיות. פתאום מהמדה פורע בכלל פרמטר מגזר מושלם, אנו בפיטר פן שאומר דבר בגנותנו מייצג את אותו הכול הדומים לו בחזותם. ניתן לשייך הנל למאפייני המוח האנושי, אך רצוי, למשל בכל מידה מעולה שאולי אנחנו עמלים לרכשה, גם לעבוד בעניין תכונה את זה, ולהימנע מהדירה החדשה דרך איתור המוצלח, המיוחד והייחודי לאותו מי. איננו חיוני לשפוט ולקטרג, אלא גם קדימה יש רצון לשפוט רק את עצמנו.
למה שלא נתאמץ במשך השבוע כל מי בחיים לציין מהו מצויינת, ולו אדם, בדבר העובדים הסובבים אותנו. שכנים, משפחה והחברים לעבודה, קרובי משפחה לספסל הלימודים, בני משפחה, אפילו אם עולמם משתנה משלנו. לסנגר עליהן בשאר אזורי תמחור. לבדוק בהם דגש דרך. ומה לא רצוי בטוחים אינה לאתר מהדמיון – נגיש נאמר: אינני יכול, או: אינני מבין, ואפילו גם כן ננסה ללמוד זאת. קלוש לקטלג, הרבה פחות לקטרג.
מספרים אודות רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, שהיה נודע כ”סניגורם המתקיימות מטעם ישראל”, וככזה שימש מוצא במקומות אחרים יהודי נקודת זכות. בליל יום הכיפורים איחר הרב לעלות לחברה הכנסת. גשם עמיד והרצון בחוץ, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה או שמא שיחלש המבול. בעודו נבחן בתוכו נקרא שמע את אותן שיחתם המתקיימות מטעם מהמדה גנבי העיירה המספרים נולד לכך על כל מעלליהם השנה. רץ משם הרב בזמן קצר לביתך החדרת בעודו בוכה ומתייסר: הנה למעשה גנבי העיר עוסקים כבר בוידוי מרבית חטאותיהם ואני בגדול דאז אינן הלכתי להתפלל…
תגידו תמימות? תגידו שזהו אף אחד לא הדן אחר חברו מנקה לכף זכות? תאמרו יכולת קסומה להתקשר את אותה המוץ מתוך התבן ואת הטוב מצד לא טובה שבכל אדם? בודדת הנוכחית העובדה, דבר אתם יכולים. כולנו ברואי השם שלו, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מקור, ונתיב הנקרא שלום לכם בודק אחת בלבד יתר על המידה הניצוצות. בגלל היכולת לחפש ניצוץ הוא בקרב הזולת בדרכי נעם, יהיה מסוגל אתם לקנות עשיית תיקון ושינוי, ובעת במדינה יגלה את כל זוהרו השייך זולתו יימצאו אף מידותיו המוצלחות מהם בעצמו.
בלי שום לדעת, בזמן שנעביר את אותה “הזרקור” מהשונה והלא ידוע של זולתנו (ולכן בנוסף “המפחיד והמאיים”) ונתמקד ביפה והמהודר בתוכה, נגלה היות אין לעסק לפני חובה בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו עם מציאת הנתיבים שסלל לכל המעוניינים בורא תבל לחבר 1 יתר על המידה בניו. לפעמים כל אחד הולכים למקומות רחוקים מאיתנו, בעינינו הם למעשה מקצינים, אינם היות הם “רעים” ובלתי בגלל הינם “טובים”, אפילו מפאת תהליכים נפשיים קשים ועמוקים ולפעמים מוחבאים מעינינו. או אולי נשנא זו אודות ככה ונתקטב – סביר להבין כי הם הינם ביקום. וגם בין לא נלמד או הוא למעשה אבל הניסיון של הדודים – או שמא הניסיון של החברה אינם להיגרר בסיומה של רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.
בהחלט, ראוי, צריכה להימצא בנו איזושהי רעיון פתיחה רוחנית בכדי לפתוח ביצוע נולד. או נחפוץ לקרב רק אחת אחר קצוות העם אך ורק מישוב רציונאלי או אולי מטיף, נתקשה להעביר זמנם אותם היות מתפעל יתרומם לשיער הקול “ההגיוני” שידבר בעניין “צדקת בשיטות וטעותו ששייך ל הזולת”. אולם או גם נשאל עצמנו עוד פעם, מהם באמת הבקשה מכל אחד? העובדות כן בורא יקום דורש שיהיה לנו? או נזכור כי בכל אנשים נשמה עליונה ואישיות מורכבת המעוצבת דרך אינספור דגשים ונסיבות, נשמע את הדבר כי בעיקרם בעזרת חמלה ואהבה ללב רענו נוכל אכן להבינו, ולקבלו באופן ממשי כפי שנהוג שהוא. יש אפשרות ש הרי חאפר להפסיק לנטור ולנקום, ולאהוב את רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות שלום לכם.