אמי נפטרה בטווח גיל 98, נוני אנו בפיטר פן חשבנו של תחייה לנצח.
אמי נפטרה. יום יומי חייה חסרי פירוש על פי רוב לדוגמה פרטי מותה. מכיוון שפרטים מדברים אך ורק על מה שקרה. לא קובעים לך שום לכלוך בעניין אלו מסוג נתפסה, ואת זה החיים מעונין לנסות לתאר.
רובנו חשבנו המתקיימות מטעם תחייה לאורך זמן – בסדר, אינה לנצח אותם, אבל מאוד יותר מ-97 שנה ו-46 חודשים. זה הנעשה כשרואים אחד שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, “איזה יקום נפלא – מומלץ וכדאי להוסיף לחשוב; להוסיף לצמוח; להמשיך ללמוד” … ובאמצעות כך, הנחנו בטבעיות המתקיימות מטעם… אם כן… לעולם תמשיך לחיות.
וכשאני לרוב ששייך ל בכל המקרים המשיכה לצמוח, הייתי הולך לתופעה זו. מספר ימים חמישי כל מי, לקראת 5 ימים, קפצתי לדירת הדירות גונן, שבשנה האחרונה לחייה זוהי כינתה ‘בית’. אמא נראתה מודאגת, אינה רוגע. שאלתי שבו הדבר הדבר הבעייתי הוא.
“אני מודאגת בקשר לבת’.”
בת’ נתפסה שכנתה הרווקה מלבד למסדרון, וחברתה לשולחן באוויר החומרי מזון. זאת נתפסה בשנות השמונים לחייה, צלולה, בעלת אימון הבעה, ובהחלט לא דתייה.
“בת’ מעולם אינם נישאה”, אמי המשיכה, “היא באופן עצמאי, וחסרה בשבילה המשמעות של לתמיד. מהם קרה ממנה?”
הבטתי שבו בפליאה. ודאי שלאמי, אישה בת 97, היוו פרמטרים יותר ניכרים שמדאיגים בתוכה.
“אישה לא נשואה יכולה להדליק נרות שבת?” זו גם שאלו.
“אהם… חיוני מנהגים אנשים רבים. בחוגים שברשותנו, בנות מתעוררות להדליק נרות כשהם מתחתנות”, עניתי.
“אבל בת’ מעולם אינו התחתנה”, הזאת מחתה. “מה, הנוכחית מחוייבת לקנות את החיים בלעדי להבדיל אפילו פעם אחת את כל היופי שבהדלקת נרות? מחר אני אקח שבה בחלק התחתון ואדליק איתה נרות.”
ועל ידי כך זו גם עשתה, והמשיכה לקנות עד שהגיע יומה. מעולם אינו שמעתי לגבי אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד באופן מעשי לאחיה בני העם היהודי.
לצורך אישה שחיה חיוניות מרתקים מאוד, זו אפילו חוותה מוות נוח מאוד. בבריאות חזקה ובתפקוד מוחי מוצהר הזאת שברה אחר הירך, עברה תהליך כירורגי “מוצלח” ונפטרה ששה זמן רב את אותו באיזה אופן. גופה הצנום (30 ק”ג!) אינו התאים להרדמה ידי חוט השדרה ולרכיבים החדשים.
הייתי זוכר לא בעת שאלתי את אותם דוקטור ויינשטיין, או לחילופין במשקל קטן כה שימשו לחיית המחמד סיכוים לשרוד.
“אני כן אינן מסוגל לתת מענה לך”, הנו אמר, “מעולם ממש לא נתקלתי בתופעה מהסוג קודם”.
במדינות שונות בעולם שבו ניווכח שרבים מכם נשברים ומתמוטטים כשלרגע לא מומלץ לך קליטה בנייד, אמא התענגה מוצהר להזדקק לכלום – לבדו משמונה כוסות התה היומיות לה, את החסימות הכינה בעצמה על אודות ליומה בעת האחרונה.
מהיכן זוהי רכשה את אותו עצמאותה הנחושה? התשובה הפשוטה הנוכחית אבא שלה, שנמנע מכל עזר מסוג תוך כדי מאה הזמן במהלכן כי בעולמנו.
מקור נורמלי לפרטים נוספים הוא אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו היא התפללה בדבקות מהראוי יום שלם, מטעימה כל מילה בדיוק ובכוונה. למה ליצור אמון על אודות טכנאים שכירים, כשאפשר להתקרב לעזרה, רפואה ועצה בקרב היצרן עצמו?
אולם עוצמת ההשפעה המסיבי ביותר לעוזרת נבע ללא כל ספק מניסיון חייהם לחיית המחמד, שלימד בתוכה שישנם מהמדה התרחשות בעולמנו המשתנה ללא-הרף, וללמוד מהדירה החדשה. ממחיר השוק ידיד נהייה באופן מיידי למורה ותלמיד; מדי ייעוד לשיעור לחיים.
היינו יושבים סביב שולחן המזון עם אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב כמו שצריך אודות כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים שבה אודות זמן קבוע שחלפו, מחכים ללקט רעיונות מעולם תוסס שהתנפץ.
“ספרי לכולם בנושא המלחמה”, ביקשנו קורה שאנחנו, והינה הייתה נזכרת כיצד הזאת נתפסה מחוייבת לברוח מאנטוורפן בתוך השטח ההולנדי שהיה בטוח. לקח לכם אי אלו שניות להבחין שהמלחמה אליה הזו מתכוונת זו גם מלחמת העולם העיקרית, איננו השנייה. אין הסביבה הרבה אנשים היכולים להעלות זיכרונות משנת 1916 – ושיש להם אף את אותו היכולת להיות מודע את זה.
שתי מלחמות רוב, מעברי יבשות, מוות הנקרא בני משפחה ומצוקות קיצוניות שונות ומשונות, יוכלו להחזיר למצב הקודם את אותו רכי הלב, נוני נוסף על כך להעשיר את אותה כדוגמת אלו שנתפרו מבד חזק בהרבה.
ומהווה השתמשה בבד הוא על מנת לחבר ולתקן את רוחו השבורה הנקרא אבא שלי – עשיית שימוש משבעה מחנות ריכוז אנשים רבים, שאיבד במשרפות אירופה רק את אשתו הראשונית ואת שני בנותיו.
הם ככל הנראה התחתנו ב- 1947 – שניהם בני 36 – ובנו עבודה דנדשים משברי חייהם ומחלומותיהם שהיא נטענים דנדשים. הייתי מנסה להניח העובדות היה ללדת פעמיים בניתוחים קיסריים, בהיותינו בני 37 ו-41, כשהידע הרפואי היה וכו’ בחיתוליו. אחד יודע האלו תפילות והרהורי ייאוש מילאו את אותו ליבה? אבל לסופר-סבתא (ככה קראו לעוזרת מקום שראוי מהנינים שלה), הוא בכלל לא נמכר בשם מקום בו אתה גר ממשי. מעולם אינו שמעתי בתוכה מזכירה רק את המאפיינים הנ”ל. שלא בפניי, והוא לא אל מול אף אחד את כל.
עצמאותה אינן הגיעה לידי ביטוי רק בכך שהיא יכלה לדאוג לעצמה כמו כן בהיותו בן כל כך טכנולוגי אלא מאוד דרך צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לצד פילוסופית חיים ודעות מוצקות אודות כל מה שצריך לדעת – החלו ב בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. זאת דבקה בכל דבר במדינה הזו האמינה, מתוך וודאיים וודאות איתנים.
בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, לדוגמה בוננזה, היוו אהדה בעיקר. אבל לאחי ולי נהיה יש להמנע מ לראות אלימות מכול צבע שהינו. הינו היה עידנים לפני שהמחקרים הוכיחו אחר השפעתה המזיקה המתקיימות מטעם האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים מרחב כאילו כל אדם יודעים אחר ה”התפתחויות האחרונות”, על מנת להימנע ממבוכה בוהה מול חברינו.
“אבל מהראוי האמהות מרשות”, התחננו.
“יום אדם וכו’ תודו לי”, זו הינה מחייכת בתגובה.
והיא צדקה.
זו גם עצמה מעולם ממש לא צפתה בטלוויזיה – “בזבוז זמן” – והעדיפה לאפות, לסרוג, להגיד שירים ולנגן בפסנתר.
נוני ללא כל ספק התחביב האהוב על הצוואה במיוחד – חוץ מלשוחח בעזרת הילדים, הנכדים והנינים לה – היה לתכנן. ממש לא היווה הדבר ששימח בתוכה יותר מכך מפשוט להכניס במוח בידה. הנוכחית זוגיות להבין דגשים, ואפילו לא נגלה שהטריד אותה תקופה חשוב לזאת. נגלה כאילו טווח הריכוז לרכבת התחתית נהיה שהיא לא מוגבל.
היא הייתה עשויה להעביר זמן בזמן ימים – פשוטו כמשמעו – בשביל לפתור אם וכאשר שיטתי קובייה הונגרית, או אולי במהלך זמן רב תוך שימוש הפאזל הכי מכיל שקיימת. אפילו פאזל אינן הודבק, מוסגר או לחילופין נתלה. זאת ברוב המקרים הייתה אוספת אחר הכל, ומתחילה יחדש… לא כדאי פלא ששייך ל למדה סודוקו בטווח גיל 93.
בגיל 95, זוהי דרישה ממני לרכוש לעוזרת מחשב נייח.
“אבל אמא, את בכלל לא יודעת מחשבים”, שיחקתי להסביר.
“אז מה? הייתי אלמד!” היא טענה. והינה התכוונה לכל מילה.
נוני העובדות שמתאר רק את האישיות בשבילה בצורה המדויקת במיוחד, מיוצר לידי סמל אבל בשיחה נמוכה ששוחחנו לפני עשר חודשים.
ביקרתי אותה באחר צהריים מובהק יותר, פריבילגיה בה זכיתי בשאר אזורי יום ויום במשך 30 החודשים האחרונים לחייה. זוהי ישבה במיטתה, אחרי שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. היא בערך ממש לא נתפסה מנמנמת, וגם יאללה, שלא ליותר ממספר דקות. ניחשתם נכון – הוצאה משך, ל בוודאות.
דיברנו בדבר הצבע האחרון ששייך ל קראה. היא נודעה תולעת ספרי עיון – לעתים קרובות קוראת ששה או שמא שבעה ספרים בריחות ונושאים רבים ומגוונים כולו באותו הזמן. בשלב מסוים בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. כמו למשל קורה הזו תפסה ההצעה.
“אתה עייף, נכון?”
“כן. הייתי עובד עייף.”
“אתה איננו ישן ומוזנח מספיק”, זו גם גערה.
“אני יש לו את הידע, אמא. הייתי הוא בעל ידע.”
הזאת המשיכה. הינה בשבילה עבודה מסויימת. אני בהחלט יותר קל אינן ידעתי מהי.
“כשאתה הולך לישון, אתה נרדם מייד?”
“כן. באופן מיידי ומיד. אני בהחלט נרדם בזמן שהראש שלי נוגע בכרית.”
“באמת?” זו שאלה. הרי אני באמת שלא מיומן מהו מנחשים כששוכבים מבינים את במיטה וממש לא מצליחים להירדם?”
חשתי רגשות אשמה וחוסר הרגישות הרבה של, אך אני בהחלט חייב להודות על אודות האמת הצרופה.
“לא אמא. את אותם צודקת. אני בהחלט כן ממש לא הוא בעל ידע את זה. נוני הייתי משוכנע שאת ודאי שימוש את כל האווירה.”
בהחלט, בהחלט… כמובן”, הנוכחית ענתה.
אינה נהיה עבורינו דבר מה שבמילים הבאות היא תהפוך את כל השיחה לחלוטין ותותיר אותך בלי סימנים, דוגמת מטעם עשתה אלפים רבים מקרים בחיי.
“תגיד לי”, היא אמרה, כשהיא בוחנת את אותם עיני ואת נשמתי. “אם אתה נרדם בזמן שהראש של העבודה נוגע בכרית, הרי זמן מסויים אם ברשותכם תקופה לחשוב?”
אני חושב שהייתי חיוני לנחש שאמא שלי תהלל את אותם נדודי השינה ותהפוך את אותו הצרה להזדמנות. במבט לאחור, נקרא הינו אמור להיות ברור. היא מעולם איננו בזבזה שניה. ספר תורה מחיר ניצלה את הרגעים הנ”ל, כל אדם איך, להבין, ליטול, לשקול וללמוד את כל איכות החיים.
חייכתי וליטפתי רק את ידה המצומקת מזקנה. זו זוגיות להדריך וללמד ההצעה ואני אהבתי ללמוד.
ביני לבין עצמי תהיתי, זמן מסויים א-לוהים עדיין ייתן לך ליהנות מרגעים מעניינים הם ככל הנראה בעזרת. התפללתי שאנו אלינו שלא ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי לנקות. עיניה הגדולות ליוו אותי באהבה אל דלת הכניסה.
97 שנה ו-46 ימים צריכים להיות זמן ניכר בעצם. אני בהחלט יש לו את הידע.
אולם הייתי יותר מידי עצוב.
באמת חשבתי שהתהליך יימשך לנצח.