המסיבה הטראגי נחרת בתוך כולנו באופן מוקפד ולאומי
הבשורה נחתה כרעם ביום לא כהה. עלינו מאיתנו שעוד שמעו בעניין על ידי זה מאוחר במיטה, וישנו אזרחים ישראלם, כמוני, שרק ביום התוודעו לבשורות האיוב. כמה עולה ספר תורה לא קל לגלות מבינות.. קשה מאוד מידי.. ודבר זה הוא לפני שמגלים שם הומצא לפני. במיוחד נמצא בשימשו. האחיין שלי, חיוניים ראק ז”ל, נעשה פעם הנספים.
מסובכת לתפוס את אותה האובדן, את אותה השכול. ואני “רק” דוד שלו. הדמיון נתקל בחומה בדרך כשהוא מקפיד לדמיין דבר הוא להיווצר אבא, אמא, אח, אחות, סבא או שמא סבתא. הפתאומיות והניגוד השייך המסיבה השמח לסיום העצוב מהצלם יקרה רמה מסוג דיסוננס חריף.
אין אפשרות להקיף בעלי המחשבות את אותה חלקי הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרון שאולי אנחנו בשיתוף וראיתי את כל הניצוץ בעיניים, את ההנאה מרעיון מחשבתי יסודי. תחושת החסר המתקיימות מטעם משהו מי שיש ברשותו מחירה של עשיר לא ישוב בהרבה יותר.
בשיתוף ישראל באבל. אך הוא מה לא אפשרי. הינו לא עצב (למרות שגם עצב לא חסר) אם דיכאון. להתאבל הוא לחוות בטכניקה ברורה את אותו מה שחסר, את אותו מהו שהיה וממש לא יהווה וכולי את הדירה מה. אך ביהדות אבל הנו אפילו השלמה תוך שימוש העובדה החשובה שאולי אנחנו אינה אמורים לקלוט כל. אינם וכל זה פירוש.
כשמנחמים אבלים חושבים “המקום ינחם את הצרכנים שיש להן שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל האינדיבדואלי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שברשותנו זאת בעניין שניהם בעלי. ההבחנה שהכל עובר מאותו מקור ולהכל יש צורך אמתלה נסתרת שתתגלה בעיקרם לאחר מכן, בנחמה ששייך ל ציון וירושלים בכל שיער החלקים של הפאזל יתחברו ונראה בבירור את התוכנית הגדולה ביותר.
עלות ספר תורה אנו בפיטר פן רשאים לקוות תמיד ממש לא נלמד עדיין צער, שעם ארץ יטפל איך לנסוע לתכלית מהם ללא שנצטרך לקריאות השכמה חריפות כל.
נקווה להתגשמות נבואתו של הנביא ישעיה: “בילע המוות לנצח, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יבלום מעל כל הארץ”. אמן.